תוקף ההיתר למגדל בטיילת פג, אך מהנדס העיר ת"א "החיה" אותו בדיעבד

בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים דחה עתירה נגד הוועדה המקומית תל אביב, מהנדס העיר, וחברת טאובנבלט אחזקות המקדמת הקמת מגדל מלונאות בחוף הים של תל אביב. בפסק דינו, קבע השופט קובי ורדי כי מהנדס עיר רשאי להאריך תוקף של החלטת ועדה מקומית להוצאת היתר בתנאים בשעה נוספת – גם לאחר שתוקפה של זו פג כעבור שנתיים.

הפרויקט נשוא העתירה הוא מגדל בן 23 קומות שיוזמת חברת טאובנבלט אחזקות שבבעלות סם טאובנבלט ומריה טאובנבלט, בחלקו הדרומי של מגרש התחום בין רחוב הרברט סמואל ממערב, נחמיה מדרום הירקון ממזרח ועזרא הסופר מצפון. על פי הבקשה. זה צפוי לכלול 230 חדרי מלון, 7 יחידות דיור ושטחים מסחריים ושטחי ציבור במפלס הקרקע.

ב-7.9.2020 החליטה רשות הרישוי של הוועדה המקומית לאשר בתנאים את הבקשה להיתר לפרויקט. על פי תקנה 46 שבתקנות התכנון והבניה תוקפה של החלטה שכזו פג לאחר שנתיים, כאשר למהנדס העיר סמכות להאריך פרק זמן זה בשנה נוספת, אם מגיש בעל הבקשה להיתר בקשת הארכה לפחות 15 יום לפני פקיעת תוקף ההחלטה. במקרה זה, הגישו היזמים בקשה להארכת תוקף ההחלטה למתן ההיתר רק ב-ב-2.10.22, כלומר כחודש לאחר פקיעת תוקף ההחלטה, וביום 31.10.22, האריך מהנדס העיר אודי כרמלי את תוקף ההחלטה לבקשה להיתר בשנה נוספת, עד ל-7.9.23.

העותרים: "תוקף ההחלטה המקורית פקע ולא ניתן 'להחיותו' בדיעבד"

נגד ההחלטה הגישה קבוצה של שבעה עותרים את העתירה. מפסק הדין עולה כי בין העותרים ובין עיריית תל אביב-יפו מתנהלים מספר הליכים משפטיים בערכאות משפטיות שונות ,כמו תביעת פינוי שהגישה העיריה כנגד העותרים בהסתמך על הודעת הפקעה ועתירה נוספת של העותרים למניעת מימוש הפקעה שנעשתה במקרקעין.

העותרים טענו שלא היתה למהנדס העיר סמכות להאריך את תוקף ההחלטה למתן היתר לאחר חלוף שנתיים ממועד ההחלטה, "מבלי שקוים התנאי שבתקנות התכנון והבניה שיש להגיש את הבקשה להארכת מועד תוקף ההחלטה לא יאוחר מ-15 ימים לפני פקיעת תוקפה (שנתיים מיום שהתקבלה ההחלטה לאשר את הבקשה להיתר) ובוודאי שאין סמכות לאשרה לאחר חלוף שנתיים מההחלטה ,שכן תוקף ההחלטה המקורית פקע ולא ניתן 'להחיותו' בדיעבד ולכן ההחלטה למתן היתר בטלה".

מנגד, טענה הוועדה המקומית כי "העיקר הוא שהבקשה להארכת מועד מוגשת בתוך תקופת החסם העליון ושבסופו של יום השלוש שנים של תוקף ההחלטה להיתר נמנות מיום אישור הבקשה להיתר ומסגרת החסם העליון של 3 השנים לא מוארכת ולא נפרצת גם לאחר הארכת המועד". לעמדה זו הצטרפה היזמית שהדגישה את הנזק שעלול להיגרם לה אם תידרש להתחיל את הליך הרישוי כולו מחדש.

"תקנה 46 - הוראה מנחה ומדריכה בלבד ולא מחייבת"

השופט ורדי דחה כאמור את התירה בקבעו כי יש לראות את המועדים שבתקנה 46 כ"מועדים מנחים ולא מחייבים". לדבריו, "במקרה דנן הנסיבות הספציפיות והאינטרס הציבורי ואף הצדק והשכל הישר תומכים לטעמי בהארכת תוקף ההחלטה למתן ההיתר ובפרשנות מקיימת ומנחה להארכת המועד בהתחשב בהיקף הפרויקט, בעבודות שכבר נעשו (חפירה ודיפון של 4 קומות) הנזקים שייגרמו ליזמים אם ייאלצו להתחיל מבראשית, אי שינוי משמעותי במצב התכנוני ופעולה בשקידה סבירה וראויה של מבקשי ההיתר, המצויים בישורת האחרונה לאחר מילוי התנאים ולאחר שפעלו רבות לקידום הפרויקט למרות פטירת עורך הבקשה, חילופי אדריכלים ותקופת הקורונה.

"לטעמי במקרה שבפני תכלית הוראת תקנה 46 , כעולה גם מדברי ההסבר להצעת החוק, האינטרס הציבורי והצורך שלא לפגוע באופן משמעותי בתכלית התקנה ומהותה מובילים למסקנה שמדובר במקרה זה בהוראה מנחה ומדריכה בלבד ולא מחייבת, כשהבחינה המהותית ו'קו פרשת המים' הינו החסם העליון של מחסום השלוש שנים הקבוע בתקנה 46 שלא חרגו ממנו במקרה זה".

לבסוף אף חייב השופט את העותרים בתשלום הוצאות משפט בסך של 10,000 שקלים לוועדה המקומית, וסכום זהה לחברה היזמית. עיקרי פסק הדין הופיעו בעלון המשפטי "כל יום" שבהפקת משרד עפר טויסטר עורכי דין.