ביהמ"ש קבע כי הקיבוצים יפעת ושריד "לא הרימו את נטל ההוכחה" – אך הם יפוצו בכל זאת בכ-200,000 שקל ע"י נתיבי ישראל

הקיבוצים תבעו את החברה הממשלתית בגין שטח שהופקע מהם, לכאורה, במסגרת העבודות לסלילת תוואי "רכבת העמק" • השופטת עירית הוד קבעה כי "התובעים לא הוכיחו את זכויותיהם במקרקעין", אך קיבלה את תביעתם באופן חלקי

רכבת העמק. התביעה - בגין הפקעות במסגרת הפרויקט (יח"צ)
רכבת העמק. התביעה - בגין הפקעות במסגרת הפרויקט (יח"צ)

תביעת הפיצויים שהגישו הקיבוצים יפעת ושריד שבעמק יזרעאל נגד חברת נתיבי ישראל התקבלה באופן חלקי – והקיבוצים יקבלו בכל זאת כ-200,500 שקל, ונתיבי ישראל תשלם 15,000 שקל נוספים בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, זאת למרות שבית המשפט קבע: "לצורך קביעת זכויות בקרקע ותשלום פיצויי הפקעה בגינן לא די בהשערות, ההנחות והמסקנות שהעלו התובעים ונדרשת הוכחה באמצעות ראיות ועדים רלוונטיים".

מדובר בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת, בפני השופטת עירית הוד. התובעים, צמד הקיבוצים, עתרו לקבלת פיצויים מחברת נתיבי ישראל בגין הפקעת חלקה 56 בגוש 17414, במסגרת סלילת ו/או הרחבת דרך 7255, כחלק מפרויקט רכבת העמק – שבו הפיצויים כבר שולמו. הקיבוצים עתרו לפיצוי בגין השטח שהופקע, השטח המשמש לרצועת תמרון ודרך שירות והנזק שנגרם בגין הפקעת המחוברים במקרקעין המופקעים.

"פניות התובעים לנתבעת לקבלת פיצוי ותרשים הפקעות לא זכו להתייחסות עניינית"

לטענתם, השטח המופקע משטח קיבוץ יפעת הוא 23,000 מ"ר, והשטח המופקע משטח קיבוץ שריד הוא 42,000 מ"ר. "כתוצאה מההכרזה על המקרקעין כדרך, נדרשו התובעים להקצות משטחי המשבצת המוחכרים להם שטח לטובת רצועת תמרון ודרך שירות ברוחב שישה מטרים מכל צד", כך בכתב התביעה. 

"זאת, במקום רצועת התמרון ודרך השירות שהייתה בפועל בדרך הלא מוכרזת, שהייתה ברוחב עשרה מטרים. קיבוץ יפעת הקצה שטח בגודל 13,800 מ"ר לטובת רצועת התמרון ודרך השירות, קיבוץ שריד הקצה שטח בגודל 25,2000 מ"ר לרצועת התמרון ודרך השירות. הפקעת המקרקעין גרמה לתובעים לנזקים כבדים. פניות התובעים לנתבעת כדי שתשלם להם את פיצויי הפקעה שלהם הם זכאים, וכן לקבלת תרשים הפקעות, לא זכו להתייחסות עניינית". 

זכויות בחלקות עיבוד הן זכויות חכירה לעיבוד חקלאי בלבד. על פי הסכם המשבצת, חלקה 56 מוגדרת כמקרקעי ייעוד-חלקת דרך והיא רשומה בבעלות המדינה. לפיכך, התובעים לא זכאים לפיצוי כלשהו"

נתיבי ישראל ציינה בתגובה כי "התובעים לא הוכיחו את זכויותיהם במקרקעין בין היתר באמצעות אישור זכויות מרשות מקרקעי ישראל וצירוף חוזי החכירה לשם בירור תנאי החכירה. לכן יש לדחות את טענת התובעים שלפיה היו קיימות להם זכויות בחלקה 56, שלטענתם הייתה כלולה בעבר בחוזה המשבצת, וכי הם עיבדו את השטח, שכן לא צורפו הסכמי חכירה נוכחים או היסטוריים. 

כמו כן, זכויות בחלקות עיבוד הן זכויות חכירה לעיבוד חקלאי בלבד. על פי הסכם המשבצת, חלקה 56 מוגדרת כמקרקעי ייעוד-חלקת דרך והיא רשומה בבעלות המדינה. לפיכך, התובעים לא זכאים לפיצוי כלשהו ובכלל זה אין זכאות לפיצוי בחלקות גובלות בגין דרכים חקלאיות ושטחי תמרון. השטח שנתפס וגודר לצורך הפרויקט נמצא במלואו בתחום חלקת הדרך, ואין כל חדירה לחלקות הקיבוץ הסמוכות: חלקה 56 אינה חלק ממשבצת הקיבוצים ואין להם כל זכות לעיבוד בחלקה זו".

"התובעים לא הגישו מסמכים רלוונטיים ולא זימנו עדים מהותיים"

השופטת הוד ציינה, בין היתר, בפסק הדין כי "התובעים לא פעלו לזימון עד מטעם רשות מקרקעי ישראל כדי שישפוך אור על המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים, ובין היתר בעניין האמור. טענת התובעים במסגרת סיכומי התשובה שלפיה לא היה צורך בזימון עד כאמור במקרה בו עסקינן אינה מקובלת עליי. רמ"י היא בעלת הקרקע והבאת עמדתה במקרה שבו קיימות מחלוקות באשר לזכויותיהם של התובעים בקרקע במועד הרלוונטי דרושה".

טענותיהם לגבי זכויותיהם בקרקע המופקעת, מעבר לקביעת המומחית מטעם בית המשפט, נשענות על הנחות, השערות וחישובים וללא בסיס ראייתי כנדרש"

עוד פסקה השופטת: "התובעים לא הגישו מסמכים רלוונטיים ולא זימנו עדים מהותיים, וטענותיהם לגבי זכויותיהם בקרקע המופקעת, מעבר לקביעת המומחית מטעם בית המשפט, נשענות על הנחות, השערות וחישובים וללא בסיס ראייתי כנדרש.

במסגרת סיכומי התשובה טענו התובעים, כי הנתבעת נמנעה מלהתעמת עם רוב ככל טענותיהם בסיכומיהם וכפועל יוצא הרי שלא סתרה אותם. עוד טענו, כי טענות הנתבעת נטענו בכלליות ולקוניות מבלי לתמוך אותן באסמכתאות, מבלי לבדוק את העובדות לאשורן ותוך ציטוט דברים חלקיים שהוצאו מהקשרם. 

נראה כי התובעים שבים ומתעלמים מנטל ההוכחה המוטל על כתפיהם. התובעים סבורים כי הם הוכיחו את שמוטל עליהם, כולל זכויותיהם בקרקע, וכי על הנתבעת להוכיח את טענות הגנתה. אין בידי להסכים עם טענה זו"

נראה כי התובעים שבים ומתעלמים מנטל ההוכחה המוטל על כתפיהם להוכיח את תביעתם ומנסים להעביר את הנטל האמור אל כתפי הנתבעת. התובעים סבורים כי הם הוכיחו את שמוטל עליהם, כולל זכויותיהם בקרקע, וכי על הנתבעת להוכיח את טענות הגנתה. אין בידי להסכים עם טענה זו. לא עלה בידי התובעים להרים את הנטל המוטל על כתפיהם ואינני מקבלת טענתם לפיה הוכיחו את זכויותיהם בקרקע במועד הקובע. כמו כן לא עלה בידי התובעים להוכיח את טענתם לפיה הם זכאים לפיצוי בגין הקצאת שטח לדרכי שירות ושטח תמרון. 

התובעים לא הוכיחו כי היו זכאים לשטח כאמור, נוסף על שטח המשבצת, ולא סתרו את קביעת המומחית מטעם בית המשפט שלפיה אם הם זקוקים לדרכי שירות ושטח תמרון הרי שמוטל עליהם להקצות שטח כאמור משטח המשבצת. לצורך קביעת זכויות בקרקע ותשלום פיצויי הפקעה בגינן לא די בהשערות, בהנחות ובמסקנות שהעלו התובעים, ונדרשת הוכחה באמצעות ראיות ועדים רלוונטיים".

אחרי כל זה, קבעה השופטת כך: "לפיכך, הפיצוי בגין המחוברים לקיבוץ יפעת יעמוד על סך של 44,000 שקל, והפיצוי בגין המחוברים לקיבוץ שריד יעמוד על סך של 102,500 שקל. זאת ועוד, קיבוץ שריד זכאי לפיצויי הפקעה בגין 69% משטח התפיסה, בסך של 54,000 שקל. מצאתי לחייב את הנתבעת בסכום כולל בגין הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 שקל".

קראו עוד במרכז הנדל"ן

רוצים לדעת עוד על נדל"ן בכלל ועל התחדשות עירונית בפרט? פודקאסט "החזית העירונית" ממתין לכם. האזינו לפרק האחרון - פרק 12 עם אילי בר ועו"ד תמר עדיאל זכאי

כתבות נוספות שיעניינו אותך
  • © כל הזכויות שמורות
search