מכה לאחד ממוקדי הבילוי של תל אביב: פסק הדין שמטלטל את רחוב נחלת בנימין

כל החדשות והעדכונים של מרכז הנדל"ן גם ב-WhatsApp >>

מכה לעשרות בתי העסק הפועלים במתחם הבילויים ברחוב נחלת בנימין בתל אביב: בית המשפט לעניינים מנהליים בעיר קבע כי עיריית תל אביב אינה מוסמכת להתיר הצבת שולחנות וכיסאות על הכביש ובשטחי מדרכות המיועדים למעבר, באופן המשנה בפועל את השימוש במרחב הציבורי, מבלי לקיים הליך תכנוני מתאים. בפסק דין שניתן אתמול (א') קיבלה השופטת לימור ביבי עתירה שהגיש תושב הרחוב ובעל נכס בו נגד העירייה, והורתה על ביטול ההיתרים שניתנו לבתי העסק במתחם בתוך שישה חודשים לכל המאוחר.

ההחלטה עשויה להשפיע באופן משמעותי על פעילות בתי הקפה, המסעדות והברים ברחוב, שהפך בשנים האחרונות לאחד ממוקדי הבילוי הבולטים בתל אביב. מעבר להשלכות הישירות על נחלת בנימין, פסק הדין עשוי להשפיע גם על רשויות מקומיות נוספות המאפשרות לבתי עסק להרחיב את פעילותם אל שטחי הכביש והמדרכות באמצעות היתרים עירוניים.

לקריאת פסק הדין 

במוקד העתירה עומד מקטע רחוב נחלת בנימין שבין הרחובות קלישר למונטיפיורי. בשעות הערב נוהגת העירייה להגביל בו את תנועת כלי הרכב ולאפשר לבתי העסק להציב שולחנות וכיסאות על הכביש ובשטחים המיועדים להולכי רגל. כך, מרחב ציבורי המשמש בשעות היום לתנועה ולמעבר הופך בשעות הערב והלילה למתחם בילוי הומה.

העתירה הוגשה באמצעות עו"ד יובל גלאון, ראש מחלקת משפט מנהלי ותכנון ובנייה במשרד עמית פולק מטלון . העותר טען כי העירייה אינה רשאית לשנות בפועל את ייעודו של רחוב באמצעות היתרים מנהליים להצבת שולחנות וכיסאות. לטענתו, מדובר בשינוי מהותי בשימוש במרחב הציבורי, המחייב הליך תכנוני מסודר שבמסגרתו יוכלו התושבים ובעלי הזכויות באזור להשמיע את התנגדויותיהם.

בית המשפט קיבל את הטענה העקרונית וקבע כי לא ניתן להתיר הצבת שולחנות וכיסאות על שטחי הכביש והמדרכות באמצעות היתרים נקודתיים בלבד, באופן שהופך שטחים המיועדים לתנועה ולמעבר למתחמי שהייה והתקהלות. השופטת הורתה על ביטול ההיתרים הקיימים בשטחים הנדונים, אך העניקה לעירייה ולבעלי העסקים תקופת מעבר של עד שישה חודשים כדי להיערך לשינוי. במקביל, נאסר על העירייה להנפיק היתרים חדשים במתכונת שנקבעה כבלתי חוקית.

פסק הדין אינו מונע מהעירייה לקדם בעתיד מתחמי בילוי ברחובות העיר, אך מחייב אותה לעשות זאת באמצעות הליך תכנוני מתאים, הכולל בחינה של השימושים המותרים בקרקע ומתן אפשרות לציבור להשמיע את עמדתו.

למעשה, בית המשפט קבע כי העירייה שינתה בפועל את השימוש בשטחים המיועדים למעבר ולתנועה והפכה אותם לשטחי בילוי מסחריים, מבלי לעבור במסלול התכנוני הנדרש. גם אם העירייה מבקשת לחזק את הפעילות המסחרית ואת חיי הלילה, עליה לפעול במסגרת הסמכויות שמעניקים לה דיני התכנון והבנייה, ולא באמצעות היתרים עירוניים העוקפים את האפשרות של הציבור להתנגד למהלך.

"צופה גל עתירות של תושבים שסובלים מאותה בעיה"

עבור בעלי העסקים בנחלת בנימין, ההחלטה עלולה להיות בעלת השלכות כלכליות ניכרות. השולחנות המוצבים מחוץ לבתי העסק מאפשרים להם להגדיל את מספר מקומות הישיבה, ובחלק מהמקרים מהווים מרכיב מרכזי בפעילותם. ביטול האפשרות להשתמש בשטחי הכביש והמדרכות עשוי לצמצם את מספר הלקוחות שיוכלו לארח, בעיקר בשעות הערב שבהן הביקוש גבוה.

מנגד, פסק הדין מעניק משקל לזכויות התושבים המתגוררים בסמוך למתחמי הבילוי, ובפרט לזכותם להשמיע את עמדתם ביחס לשינויים מהותיים באופי המרחב הציבורי שבו הם חיים.

עו"ד גלאון, שייצג את העותר, מעריך כי השלכות פסק הדין לא ייעצרו בנחלת בנימין. לדבריו, "אני צופה שהפסיקה הזאת תייצר גל עתירות של תושבים שסובלים מאותה בעיה, שיוכלו להסתמך ישירות על הלכה זו כדי לדרוש את ביטול הצבת השולחנות על הכבישים ברחוב מגוריהם".

עוד אמר כי "פסק הדין מציב גבול ברור לסמכותן של הרשויות המקומיות לשנות את אופיו של המרחב הציבורי באמצעות החלטות מנהליות. הרצון ליצור רחובות תוססים ומתחמי בילוי הוא לגיטימי, אך לא מצדיק עקיפה של דיני התכנון והבנייה תוך התעלמות מהשלכות המהלך על התושבים".

גלאון הוסיף כי "חשיבות הפסיקה היא בהבהרה כי גם לרשות מקומית יש גבולות סמכות, וכי קידום אינטרסים מסחריים לא יכול לבוא על חשבון זכויות התושבים, השקיפות והליכי התכנון שנועדו להבטיח איזון ראוי בין כלל המשתמשים במרחב הציבורי".

אלא שבמקביל לפסק הדין בתל אביב, הכרעה משפטית נוספת שניתנה לאחרונה בירושלים מציגה תוצאה שונה במאבק שבין בתי העסק, התושבים והרשות המקומית. בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל עתירה שהגישו בעלי ברים בשוק מחנה יהודה נגד עיריית ירושלים, וביטל נוהל עירוני שהגביל את פעילותם בשל מטרדי רעש.

בעלי הברים טענו בעתירתם כי בחודשים האחרונים הגבירה עיריית ירושלים את האכיפה נגדם בעקבות לחצים מצד גורמים במגזר החרדי שביקשו להגביל את חיי הלילה בשוק. לטענתם, בעקבות אותם לחצים שינתה העירייה את מדיניותה והחלה לנקוט צעדי אכיפה מחמירים, שכללו הצבת "צבא פקחים ושוטרים עירוניים", הטלת קנסות רבים, החרמת ציוד שמע והטלת מגבלות חדשות על פעילות בתי העסק.

השופטת תמר בר-אשר קבעה כי אין תשתית משפטית או תכנונית המאפשרת להגדיר את השוק כ"אזור מגורים" לצורך אכיפת הוראות הרעש החלות על אזורים אלה, ומתחה ביקורת על שינוי מדיניות האכיפה ללא מקור סמכות ברור. בית המשפט אסר על העירייה להחרים רמקולים וציוד שמע מבתי העסק, וחייב אותה לשלם לשמונת העותרים הוצאות משפט בסכום כולל של 32 אלף שקל.

כך, בעוד שבירושלים התערב בית המשפט לטובת בעלי הברים ונגד ההגבלות שהטילה עליהם העירייה, בתל אביב התקבלה דווקא עתירתו של תושב נגד הרחבת פעילותם של בתי העסק אל שטחי הכביש והמדרכות. למרות התוצאות השונות והנסיבות המשפטיות הנבדלות, בשני המקרים עומד במרכז ההכרעה עיקרון דומה: רשות מקומית אינה רשאית לשנות את אופי השימוש במרחב העירוני באמצעות החלטות מנהליות החורגות מסמכותה, בין אם מדובר בהרחבת פעילותם של בתי עסק ובין אם בהגבלתה.