חזרה
להורדת אפליקציה

מתחם הדיפו באשקלון: לאחר שנקבע שלא תשלם היטל השבחה – הרכבת תקבל מהעירייה גם כ-6.7 מיליון שקל

בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי על העירייה להפחית מסכום ההיטל שגבתה מרכבת ישראל על בניית הדיפו את ההיטל הנוגע לשטח המסילה - ולשטח שבמרחק 15 מטרים משני צידיה

עודכן לאחרונה:
רכבת ישראל (שאטרסטוק)

במאי האחרון דיווחנו כאן על החלטה מעניינת של ועדת הערר המחוזית במחוז דרום, לפיה הרכבת לא צריכה לשלם כל היטל השבחה לעיריית אשקלון בגין מתחם "דיפו" שהקימה בעיר, זאת משום שהקמתו "אינו אירוע השבחה ". הפסיקה, המפתיעה למדי, הייתה כך מתברר רק תחילת הסיפור – משום שכעת נדרשת העירייה לשלם מיליונים לרכבת, על כספים שגבתה ממנה סביב אותו מתחם.

הפסיקה הזו ניתנה על ידי השופט גד גדעון מבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בעקבות תביעה שהגישה הרכבת, באמצעות עורכי הדין אילן רובינשטיין וחנן שועי, נגד עיריית אשקלון, שאותה ייצג עו"ד עדי הדר. התביעה - להשבת היטלי סלילה ותיעול ששילמה התובעת לנתבעת, בגין הקמת הדיפו.

המתחם, שמיועד לתחזוקה ותפעול של תנועת הרכבות, כולל שטחי קרקע של כ-60,000 מ"ר, ושטחי מבנה של כ-11,000 מ"ר. העירייה דרשה מהרכבת לשלם אגרות והיטלי בנייה ופיתוח כתנאי למתן היתרי בנייה לצורך הקמת המתחם, לצד תשלומים נוספים לרבות היטל השבחה , על פי חוקי העזר הרלוונטיים. הרכבת חלקה על דרישות התשלום האמורות, אך בסופו של דבר שילמה - תחת מחאה - את מלוא סכומי היטלי הפיתוח, על מנת שלא לעכב את בניית המתחם ולהימנע מהפרת התחייבויותיה כלפי גורמים שלישיים. הסכום: יותר מ-10 מיליון שקל.

בתביעה התייחסה רכבת ישראל להיטלי סלילה ותיעול ששילמה, ושלטענתה "נגבו על ידי הנתבעת 
ביתר, בחוסר סמכות, ושלא כדין". היא תבעה את השבתם, בסכום שעמד על  9,807,500 שקל נכון למועד הגשת התביעה.

הנתבעת חייבה בהיטלים באופן שרירותי ללא זכות שבדין

בתביעתה טענה הרכבת כי "על פי העקרונות שנקבעו בחוק ובפסיקה, לא היה מקום לחייב כלל  בגין המתחם, הן בגין רכיב הקרקע והן בגין המבנים, שכן שטחים אלה פטורים מחיובי היטלי פיתוח, וחוקי העזר הרלוונטיים אינם חלים עליהם לעניין חיוב בהיטלים האמורים. המתחם בכללותו הינו 'רחוב' לעניין ההגדרות האמורות. 

הנתבעת חייבה בהיטלים באופן שרירותי ללא זכות שבדין, משלא ידוע לתובעת, לשיטתה, על תשתית כלשהי שהנתבעת ביצעה, בעצמה ועל חשבונה, לצורך המתחם, או בקשר אליו. זאת, בעוד פקודת העיריות וחוקי העזר מסמיכים רשות מקומית, ובעצם מסמיכים את הנתבעת, לגבות תשלום רק בגין שירותים שסיפקה בפועל ולצורך מימון אותם שירותים. לא רק שהנתבעת לא ביצעה עבודות תשתית, או תיעול, עבור המתחם, אלא שהנתבעת אילצה את התובעת לבצע עבודות סלילה ותיעול מחוץ לגבולות המתחם, על חשבון התובעת בלבד".

לענייננו יש לראות את כל תוואי המסילה שבמתחם כ'רחוב', גם מעבר למרחק של חמישה עשר מטרים מציר המסילה. לחלופין, מקום שתידחה פרשנות זו - הרי שיש להפחית מן השטח החייב בהיטל את שטח מסילת הברזל שבמתחם, ברוחב 15 מטרים מכל צד של המסילה"

טענה נוספת ומרכזית שעלתה בתביעה היא הגדרת מרחק של 15 מטרים מציר המסילה: "לענייננו יש לראות את כל תוואי המסילה שבמתחם כ'רחוב', גם מעבר למרחק של חמישה עשר מטרים מציר המסילה. לחלופין, מקום שתידחה פרשנות זו - הרי שיש להפחית מן השטח החייב בהיטל את שטח מסילת הברזל שבמתחם, ברוחב 15 מטרים מכל צד של המסילה".

העירייה טענה מצידה כי אין כל יסוד לתביעה, "ולא רק שהחיובים הוטלו כדין, אלא שהתובעת אף חויבה בחיובים מופחתים, לפנים משורת הדין, לאחר פגישות שנערכו בין נציגי הצדדים לבקשת התובעת. גם כאשר מדובר במקרקעי ציבור, ואף במקרקעי ייעוד, יש לחייב את בעל הנכס בהיטלי פיתוח למימון התשתיות העירוניות בכל רחבי העיר, ומקרקעי התובעת בכלל האמור. זאת, כאשר תשתיות עירוניות נרחבות צפויות לשרת את המתחם הנדון לכשיוקם. המתחם איננו כולל בנייני ציבור או מקרקעי ציבור פטורים מהיטל, שכן בתוכנית המתאר מוגדר השטח כ'אזור השמור לרכבת', וכ'שטח הרכבת', ולא כשטח המיועד לצורכי ציבור. 

הנתבעת סבורה כי המתחם איננו בגדר 'רחוב' כהגדרתו בפקודת העיריות, והגדרת 'מסילת ברזל' שבפקודת העיריות מצומצמת מן ההגדרה שבפקודת מסילות הברזל. רק מסילה העוברת בשטח פתוח עשויה להיחשב 'רחוב' לענייננו.

יודגש כי על פי הפסיקה רק מתקנים אשר נבנו לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, עד כדי שהם מהווים חלק בלתי נפרד ממנה, עשויים להיחשב כרחוב, שלא כבענייננו, שבו המתחם איננו דרוש לצורך מסילת הברזל עצמה. באשר להגדרת 'המקרקעין שבתוך תחום של 15 מטרים מציר המסילה', המדובר '...ברצועה ברוחב 15 מטרים – משני צידי המסילה, כלומר 7.5 מטרים מהציר המרכזי לכל צד".

"הוכח כי המתחם יחובר עם הקמתו לתשתית עירונית הקיימת כבר בסביבתו"

השופט גדעון קיבל בתחילה חלק מטענות העירייה, וקבע כי יש לדחות את טענת התובעת שלפיה חויבה בהיטל בשרירות. "אכן שיטת ההיטל אינה קושרת את עצם הטלת ההיטל או את סכומו לעבודות מסוימות, אלא שמצריכה רק קיום זיקה מסויימת, בין הנכס שבגינו מוטל ההיטל ובין עבודות סלילה ותיעול בסביבתו. תעריף ההיטל מבוסס על תחשיב מקצועי שעניינו אומדן כלל עלויות ביצוע התשתיות העירוניות, בהווה ובעתיד.

בענייננו הוכח כי המתחם יחובר עם הקמתו לתשתית עירונית הקיימת כבר בסביבתו, אשר תשרת את המתחם לרבות לעניין תחבורה, איסוף ותיעול. די בכך כדי לקיים את הזיקה הנדרשת לצורך הטלת ההיטל.

כמו כן סבורני כי אין לקבל את טענת התובעת שלפיה יש לראות את המתחם כולו, על המבנים הבנויים בו, כ'רחוב' לעניין החיוב בהיטלי פיתוח. נכונה לסברתי טענת הנתבעת, שלפיה המתחם על המבנים הבנויים בו, איננו מתקן העשוי להיחשב כחלק בלתי נפרד ממסילת הברזל (להבדיל מרציפים למשל). מדובר במתחם שנועד לצורכי התובעת, לרבות תחזוקת הרכבות שברשותה, ואינו חלק מן המתקנים אשר משרתים את עצם הנסיעה ברכבת באופן ישיר. יש גם לדחות לסברתי את הטענה כי אין לחייב את המתחם בהיטלים, בהיותו מבנה ציבור. זאת משום שהמבנים שבמתקן נועדו לצורכי התובעת בלבד, ולא לצורכי הציבור".

עד כאן קיבל השופט את טענות העירייה, אך בנקודה זו עבר לסוגיית 15 המטרים – וציין: "הנתבעת הכירה בשטח מסילת הברזל העוברת בתוך המתחם, לרבות שבעה וחצי מטרים מכל צד של המסילה, כשטח הפטור מהיטל. משמעות החלטה זו לסברתי היא כי הנתבעת הסכימה לכך שקטע המסילה העובר בתוך המתחם הינו בגדר 'רחוב'.

"על פני הדברים אין היגיון להביא בחשבון רק צד אחד של המסילה"

אשר למחלוקת בדבר פרשנות ההוראה '...המקרקעין שבתוך תחום של חמישה עשר מטרים מציר המסילה', דעתי היא כי יש לפרש את התיבה האמורה כדרך שמפרשת התובעת, הנראית כפרשנות הטבעית להוראה זו. קריאה פשוטה שלה מעלה כי היא מתייחסת למרחק רצוף של 15 מטרים מן המסילה, ועל פני הדברים אין היגיון להביא בחשבון רק צד אחד של המסילה. מסתברת המסקנה כי הכוונה היא אכן למרחק של 15 מטרים בכל צד של המסילה.

על הנתבעת היה לחייב את התובעת בהיטל בגין שטח המתחם, כולל שטחי קרקע ומבנה, למעט שטח המסילה והשטח שבמרחק 15 מטרים משני צידי המסילה, ולא שבעה וחצי מטרים בלבד מכל צד, כפי שחייבה. יש אפוא לחייב את הנתבעת בהשבת התשלום היתר שבו נשאה התובעת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק"

נוכח האמור, על הנתבעת היה לחייב את התובעת בהיטל בגין שטח המתחם, כולל שטחי קרקע ומבנה, למעט שטח המסילה והשטח שבמרחק 15 מטרים משני צידי המסילה, ולא שבעה וחצי מטרים בלבד מכל צד, כפי שחייבה. יש אפוא לחייב את הנתבעת בהשבת התשלום היתר שבו נשאה התובעת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד תשלום ההיטלים – ולדחות את יתר חלקי התביעה".

בהתאם לכך קבע השופט כי העירייה תשיב לרכבת 6,778,111 שקל – מהם 5,639,357 שקל חלק הקרן, והשאר הפרשי ריבית והצמדה. מאחר שהתביעה התקבלה, באופן חלקי, וכן "נוכח היקף ההתדיינות בפועל ובשים לב לסכום ההשבה", חויבה העירייה גם בהוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין, בסך של 40,000 שקל.

לעיון בפסק הדין במלואו לחצו כאן

לעיון בהחלטה המפרטת את גובה התשלום מצד העירייה - לחצו כאן

כל יום בשעה 17:00- חמש הכתבות החשובות ביותר בתחום הנדל"ן מכל האתרים אצלכם בנייד!
לחצו כאן להצטרפות לתקציר המנהלים של מרכז הנדל"ן!
כתבות נוספות שיעניינו אותך
  • © כל הזכויות שמורות למרכז הנדל"ן ישראל - סקאלה ד.מ בע"מ Scala Group D.M
search