“אנרגיה מתחדשת היא לא טרנד ירוק, היא אפיק תשתיתי שנותן עוגן אמיתי למשקיעים"

בזמן ששוקי ההון מתנדנדים, הריבית מטפסת והמשקיעים מחפשים עוגנים יציבים, תשתיות האנרגיה המתחדשת הפכו מאג’נדה סביבתית לאחד מאפיקי ההשקעה המבוקשים בעולם. מאחורי השדות הסולאריים, חוות הרוח ומתקני הביוגז מסתתרת תעשייה כבדה של תזרים ארוך טווח, רגולציה מורכבת והחלטות הון של מיליארדים. נמרוד גור, מייסד ושותף מנהל בקרן הליוס, נמצא בלב המהפכה הזו כבר יותר מ-15 שנה, ומוביל השקעות בהיקף של מעל מיליארד אירו בישראל ובאירופה. בראיון מקיף הוא מסביר מדוע הקורלציה הנמוכה לשוק ההון מושכת גופים מוסדיים לתחום, איך הפכה האנרגיה המתחדשת לאפיק תשתיתי יציב, ולמה דווקא בישראל, למרות פוטנציאל סולארי יוצא דופן, הרגולציה והיעדים הנמוכים ממשיכים לעכב את המימוש.

לצפייה: 

להאזנה: 

בעשור האחרון הפכה האנרגיה המתחדשת מאג’נדה סביבתית לאחד מאפיקי ההשקעה המרכזיים בעולם התשתיות. מאחורי הפאנלים הסולאריים והטורבינות מסתתר תחום שמציע למשקיעים בדיוק את מה שחסר להם בשנים של תנודתיות: תזרים ארוך טווח, יציבות וקורלציה נמוכה לשוק ההון. גור עוסק בתחום הזה כבר יותר מ-15 שנה, ומבחינתו השאלה האם אנרגיה ירוקה היא השקעה טובה כבר מזמן קיבלה תשובה. “אנרגיה מתחדשת היא קודם כול ייצור אנרגיה שלא מזהמת את הסביבה ולא תורמת להתחממות הגלובלית”, הוא מסביר. “המאפיין השני הוא שמדובר במקורות שלא מתכלים - שמש, רוח, וגם אשפה, שממשיכה להיווצר כל הזמן ולכן מאפשרת תהליך מחזורי של ייצור אנרגיה”.

קרן הליוס, שהוקמה ב-2010, מנהלת כיום מעל מיליארד יורו בפרויקטים של אנרגיה מתחדשת בהיקף של יותר מ־700 מגה-וואט, בהם מתקנים סולאריים, חוות רוח, מתקני ביוגז ופרויקטי אגירת אנרגיה, בעיקר באירופה אך גם בישראל. לדברי גור, היתרון הגדול של התחום הוא הפשטות היחסית של מודל ההכנסות. “חשמל נצרך תמיד, גם כשהכלכלה בשיא וגם כשהיא בשפל. בהרבה מקרים יש תעריף ידוע מראש, ולכן מנגנון ההכנסה שלך הרבה יותר צפוי”.

מבין כלל הסגמנטים, האנרגיה הסולארית היא הדומיננטית ביותר. “זה התחום הפופולרי ביותר כי הוא הפשוט ביותר”, אומר גור. “אפשר להקים מערכת על בית פרטי, על מבנה מסחרי או על שדה ענק, והוא זמין כמעט בכל מקום. אתה לא תלוי בתנאי רוח או במשתנים מורכבים אחרים”. עם זאת, הוא מדגיש שהחיסרון המובנה של סולארי ורוח הוא חוסר השליטה בזמני הייצור. “בלילה אין שמש ולפעמים אין רוח, ולכן התחום שמשלים היום את כל העולם הזה הוא אגירת אנרגיה. אתה אוגר חשמל כשהוא מיוצר ומשחרר אותו כשהרשת זקוקה לו”.

גור מדגיש שהליוס לא הוקמה כקרן הון סיכון ולא כתחליף לאג”ח, אלא כאפיק ביניים. “אחרי משבר 2008 הבנו שיש ביקוש להשקעות שנותנות יותר מריבית בבנק או אג”ח, אבל פחות מסוכנות מהון סיכון. לא רצינו להיות במקום שבו השקעה אחת היא גוגל והשקעה אחרת נמחקת”. לדבריו, תחום התשתיות בכלל והאנרגיה המתחדשת בפרט סיפקו מענה מדויק לצורך הזה. “הקורלציה לשוק ההון נמוכה מאוד, וגופים מוסדיים אוהבים את זה כי זה נותן להם עוגן יציב של הכנסות”.

יעדי התשואה של הקרן משקפים את האיזון הזה. “אנחנו מדברים על תשואה שנתית דו־ספרתית בצד הנמוך, בין 12 ל־14 אחוז”, אומר גור. “בנוסף, אנחנו שואפים לייצר למשקיעים תשואה שוטפת של חמישה עד עשרה אחוז, לצד רווח הון בסוף התקופה”. הפרויקטים עצמם הם ארוכי טווח מאוד, לעיתים מעל 20 שנה, אך הקרנות בנויות כך שיתאימו לצרכים של המשקיעים. “הקרנות מגויסות ל־10 עד 12 שנה, עם אפשרות הארכה, וההשקעות מתבצעות לאורך כשבע שנים”.

לדבריו, אחד היתרונות הגדולים של קרן הוא הגמישות בקבלת החלטות. “הקמנו חוות רוח בפולין בתקופת הקורונה, עם לא מעט קשיים תפעוליים. אחרי הקורונה מחירי החשמל קפצו פי שלושה וארבעה, וקיבלנו החלטה למכור את הפרויקט כמעט מיד. התשואה חצתה את ה־25 אחוז, הרבה מעבר למה שתכננו במקור”.

עם זאת, גור לא מסתיר גם את הצד הפחות זוהר. “עשינו השקעה במתקן ביוגז בהולנד עם שותף מקומי שנראה מצוין על הנייר. בדיעבד זה היה כישלון מוחלט. השותף הזניח את הפרויקט וסגר את החברה שלו, ואנחנו היינו תלויים בו לגמרי”. לדבריו, שלוש שנים לקח לקרן לצאת מהתסבוכת. “זה מחיר כבד מאוד, וזה לימד אותנו עד כמה איכות השותף היא הגורם הקריטי ביותר. כשלא מתפשרים על שותף - כמעט תמיד התוצאות טובות. כשמתפשרים, זה עולה ביוקר”.

למרות שמדובר בקרן ישראלית, עיקר הפעילות של הליוס מתבצעת באירופה. הסיבה, לדבריו, אינה יתרון מובנה של שחקנים אירופיים אלא מציאות רגולטורית. “אירופה היא לא מדינה אחת אלא אוסף של תרבויות ורגולציות שונות, ואולי דווקא ישראלים, שרגילים לפעול מחוץ לשוק המקומי, יודעים להתמודד עם זה היטב”. לדבריו, ישראל עצמה מפספסת פוטנציאל עצום. “יש לנו שמש, מדבר ושטחים לא מאוכלסים, אבל היעדים תמיד נמוכים והרגולציה מסורבלת. בעוד שבאירופה הגיעו ל-30 ו-40 אחוז אנרגיה מתחדשת, בישראל אנחנו סביב 13-14 אחוז”.

הבעיה המרכזית, לדבריו, היא תשתיתית. “צוואר הבקבוק היום הוא רשת החשמל. המקומות הכי טובים לייצור אנרגיה מתחדשת נמצאים בפריפריה, אבל הרשת שם צרה ולא יכולה לקלוט כמויות גדולות של חשמל. זה דורש השקעות ממשלתיות משמעותיות”.

בסופו של דבר, כשגור נשאל אילו טעויות הוא רואה אצל משקיעים, התשובה שלו פשוטה. “הרבה פעמים מתפתים למספרים יפים ולחלומות. צריך להבין שלא כל אנרגיה מתחדשת היא אותו דבר. פרויקט סולארי שמניב תשעה או עשרה אחוז הוא מצוין, כי הסיכון נמוך. פרויקט ביוגז שמציע 12 אחוז - זה לא בהכרח מספיק כדי לפצות על המורכבות”.

ואם יש לו עצה אחת מפתיעה למשקיע פרטי? “אם יש לך גג פנוי, מתקן סולארי קטן יכול להיות ההשקעה הכי טובה שיש. תשואה של מעל עשרה אחוז, מעט בירוקרטיה ואתה רואה את זה בעיניים שלך”.