ביהמ"ש הכיר בהתחייבות הורים להעביר חצי דירה במתנה לגרושת הבן - אף שלא נעשתה בכתב

בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, בפסק דין של השופטת סגלית אופק, קיבל חלקית בחודש האחרון תובענה להצהרה על זכויות במקרקעין שהוגשה על ידי אישה נגד עזבונם של הוריו המנוחים של בעלה לשעבר. בית המשפט קבע כי בנסיבות חריגות, "זעקת ההגינות" מצדיקה אכיפת התחייבות להעניק מתנה במקרקעין בדמות דירה, זאת למרות שלא נרשמה בכתב, ונוכח התנהלות בעייתית בחוסר תום לב מצד המנוחים במטרה להתנער מההבטחה.

הזוג נישא בנישואים אזרחיים בברזיל בשנת 1987. הנתבע הוא עיוור מלידה, והוריו המנוחים ארגנו את השידוך במטרה להגשים את חלומו להינשא ולהביא ילדים לעולם. התובעת, שהייתה אז סטודנטית צעירה, התגיירה ונישאה לנתבע המבוגר ממנה ב-9 שנים, ונכה בשיעור 100%, והסכימה לעבור עמו לישראל. לטענתה, הנישואים והמעבר לישראל היו כרוכים בהבטחה לקניית דירה. ב-1990 נישאו בטקס הלכתי בישראל.

לפסק הדין של ביהמ"ש לענייני משפחה 

לאחר נישואיהם בברזיל חתמו בני הזוג על "ההסכם הברזילאי", שעיגן שיתוף בכל הרכוש שייצבר לאחר הנישואים, כולל מתנות וירושות. שנה לאחר מכן חתמו בישראל על הסכם ממון שונה בתכלית, שעיגן הפרדת רכוש מוחלטת ואושר באותה שנה על ידי בית המשפט. הדירה שבמחלוקת נרכשה על ידי המנוחים בשנת 2002 מידי קבלן והמנוחים נרשמו כחוכרים. בני הזוג התגוררו בדירה זו במשך 17 שנה  בעוד הדירה נרשמה על שם המנוחים בלבד.

ב-2016 בעקבות אירוע מוחי מונה לבן הזוג אפוטרופוס, בשנת 2017 החלו בני הזוג בהליכי גירושים, לאחר כ-30 שנות נישואים. במסגרת תביעות הנוגעות להליכי הגירושין בית המשפט ביטל את הסכם הממון הישראלי. לאחר פטירת האב (2014) והאם (2020), התברר כי האם ערכה צוואה ב-2018 (בעיצומם של הליכי הגירושין וביטול הסכם הממון) שבה העניקה את מלוא עיזבונה, כולל הדירה, לבתה הנתבעת. ב-2019 התקבלה תביעת המנוחה לפנות את בני הזוג מהדירה משום שמתן הרשות להתגורר בה התבטל לטענתה.

ב-2021, במסגרת כתב תביעה מתוקן, עתרה התובעת להצהיר כי מחצית הזכויות בדירה הרשומות על שם המנוחה, שייכות לה, וכן להורות על פירוק השיתוף בזכויות ובכספים המשותפים שנצברו על ידי התובעת והנתבע במהלך החיים המשותפים. התובעת טענה כי יש לה זכאות ברורה למחצית הדירה מכוח התחייבות ישירה ומצגים שניתנו לה על ידי הוריו המנוחים של בעלה לשעבר, אשר עמדו בבסיס נישואיה לנתבע ומעברה לישראל. לטענתה, ההתחייבות נלמדת בין היתר מ"ההסכם הברזילאי" שעליו חתמו בני הזוג, אשר עיגן משטר רכושי של שיתוף בכל שייצבר לאחר הנישואים, כולל מתנות וירושות.

לטענתה, היא הסכימה לשנות את כל אורח חייה ולהקדישו לנתבע בהסתמך על הבטחות המנוחים, ומילאה את חלקה בהתחייבות הזוגית והמשפחתית באדיקות במשך למעלה מ-30 שנה. התובעת הדגישה כי המנוחים, ובעיקר בני משפחתו, פעלו בחוסר תום לב בכך שיצרו בפניה מצג שווא, והתנהלותם לאורך השנים, כולל רצונם לנשלה, מוכיחה חוסר תום לב. עוד טענה כי שבה לישראל בעקבות הבטחה זו, ובני הזוג נהגו בדירה כמנהג בעלים. כמו כן הכחישה טענה להתיישנות. טענה נוספת נגעה לחלוקת הרכוש בעקבות ביטול הסכם הממון.

הנתבעים, באמצעות האחות, טענו כי בהליכים משפטיים קודמים הודתה התובעת כי אין ולא היו לה זכויות קניין בדירה, וכן לא טענה לבעלות הדירה במסגרת תביעת הפינוי הקודמת, ולכן אינה רשאית לחזור בה מטענות אלו. בנוסף, נטען כי התביעה התיישנה מכבר, שכן מועד ההפרה הנטענת, של התחייבות למתנה, היה בסמוך לאחר הנישואים בין 1987 ל-1991, או לכל המאוחר בשנת 2016. עוד נטען כי לא הוכיחה שניתנה מתנה לבני הזוג, וכי גרסתה העובדתית אינה עקבית ויש בה סתירות רבות.

האחות התעקשה כי לא ניתן לאכוף מתנה בלתי מסוימת במקרקעין, שלא ניתנה בכתב ושלא הושלמה ברישום, וכי המסמכים שהוצגו מוכיחים שהמנוחים מעולם לא התחייבו לתת לתובעת דירה. לחלופין, נטען כי גם אם הייתה התחייבות, היא בוטלה או פקעה עקב התנהגות מחפירה מצד התובעת. מנגד, הנתבע (הבעל לשעבר, שיוצג על ידי אפוטרופוס) טען כי אם ייקבע שהדירה הובטחה במתנה, הוא זכאי למחציתה. יחד עם זאת, הנתבע ביקש למחוק את עתירת התובעת לפירוק שיתוף בזכויות ובכספים משותפים שנצברו, מכיוון שהתובעת נמנעה מלציין את מועד הקרע ביניהם וכן לא חשפה את הזכויות והכספים המוחזקים על ידה, כך שלא ניתן לאזן משאבים באופן חד-צדדי.

"זעקת ההגינות" מול דרישת הכתב

בית המשפט הדגיש כי מאחר שלא בוצע רישום הזכויות, מדובר בהתחייבות להקנות מקרקעין בדרך מתנה, עליה חלה דרישת כתב כפולה מכוח חוק המתנה ומכוח חוק המקרקעין . עם זאת, בית המשפט שוכנע כי ההתחייבות להעניק את הדירה אושררה שנית על ידי המנוחים בשנת 2002. זאת לאחר שבני הזוג עזבו לברזיל בניסיון להשתקע שם. התובעת חזרה לישראל רק לאחר שהמנוחים שכנעו אותה, והבטיחו לה שבפעם הזו יקיימו את הבטחתם לקנות דירה.

בית המשפט קבע כי המנוחים יצרו מצג בפני התובעת, שהסתמכה עליו, שינתה את אורח חייה והקדישה את חייה לנתבע (שמצבו הרפואי דרש טיפול), במשך כ-30 שנה. התובעת מילאה את חלקה בהתחייבות הזוגית והמשפחתית. השופטת הזכירה כי "במועד השידוך הייתה התובעת בחורה צעירה, סטודנטית למשפטים, אשר נאלצה, מן הסתם, לוותר על פיתוח קריירה אישית לטובת מעבר למדינה זרה וחיים עם נתבע מבוגר ממנה ב-9 שנים, עיוור עם נכות בשיעור 100% וצרכים מיוחדים כנובע ממצבו הרפואי". היא הזכירה כי התובעת העידה כי לא הייתה נישאת לנתבע ללא ההבטחה בדמות דירה: "טרם נישואי הנתבע ובני משפחתו הבטיחו לי כי ידאגו לי וכי' 'לא יהיו לי דאגות'". 

הבטחה זו השתקפה בהסכם הברזילאי: "ההסכם הברזילאי הוא פרי מו"מ שהתנהל בין התובעת ובני משפחתה למנוחים, כאשר המנוחים, הם בעלי הממון, התחייבו הלכה ולמעשה, למצער במשתמע, בהסכם שנכרת. על כך אני למדה מהמארג הראייתי". לפי השופטת, "מדוע נדרשו המנוחים לפעול בקשר לעריכת ההסכם הישראלי המבטל במיוחד את ההסכמה בעניין מתנות וירושות? כלום יש להלום כי המנוחים יידרשו למאמצים כאלה אלמלא גלומה בהסכם הברזילאי התחייבות להעניק מתנה במקרקעין?". השופטת קבעה ש"עם רכישת הדירה ומעבר הזוג אושרר ההסכם הברזילאי". כמו כן הזכירה בין השאר שטענות האחות מפני המנוחה הן בגדר שמועה וכי נישול האח הנזקק מהירושה הוא סימוכין להבטחה.

עורך דין דניאל פרידנברג (ישראל וייל)

השופטת קבעה כי מחצית הדירה שייכת לתובעת ומחצית לבן זוגה והם רשאים להירשם כבעלי הדירה. עם זאת דחתה את העתירה לפירוק השיתוף בזכויות ובכספים שצברו בני הזוג בחייהם המשותפים. כמו כן לחובת האחות תשלום של 50 אלף שקל הוצאות משפט לתובעת ו-15 אלף שקלים נוספים תשלם האחות למדינה המייצגת את בן הזוג. לסיום ציינה: "אני סבורה כי הנסיבות החריגות כמובא לעיל, בהתחשב בהתנהלות הבעייתית של המנוחים במטרה להתנער בחוסר תום לב מההבטחה, מצדיקות לאפשר לתובעת להסתייע ב'זעקת ההגינות' על מנת להגשים את ההתחייבות להעניק מתנה במקרקעין בדמות הדירה".

עו"ד דניאל פרידנברג ממשרד הופמן & פרידנברג המתמחה בענייני משפחה וירושה מסביר כי פסק הדין משדר מסר ציבורי חשוב: "במקרים שבהם בית המשפט ישוכנע בקיומן של נסיבות חריגות שמקימות מה שמכונה בפסיקה 'זעקת הגינות' – ניתן יהא לחרוג מדרישות שקבועות בחוק כמו דרישת הכתב. המשמעות המעשית היא שגם הוראות חוק שמטרתן הבטחת וודאות ויציבות ביחס לנכסי מקרקעין ועסקאות הקשורות בהם אינן חסינות בפני מערכת עובדתית מוכחת של הבטחות והתחייבויות שאינן עומדות באותן הדרישות, אפילו אם מדובר בדרישה הבסיסית ביותר בעסקות מתנה במקרקעין – דרישת הכתב".