search

ועדת הערר המחוזית בירושלים ביקרה בחריפות שלושה מערערים: "מנצלים את בקיאותם כדי להתיש את מוסדות התכנון"

מדובר בשתי עמותות ובמערער פרטי, שהגישו ערעור נגד תוכנית חיזוק בשכונת רוממה בעיר הבירה • הוועדה פסקה כי לעוררים לא קמה זכות להגשת ערר, וקבעה כי טענותיהם "מנותקות מהמציאות" • ההחלטה המלאה - בכתבה

יו"ר ועדת הערר המחוזית במחוז ירושלים, עו"ד בני זלמנוביץ'. "ההתייחסות לגופן של הטענות נעשתה בהחלטה זו למעלה מן הצורך" (מרכז הנדל"ן)
יו"ר ועדת הערר המחוזית במחוז ירושלים, עו"ד בני זלמנוביץ'. "ההתייחסות לגופן של הטענות נעשתה בהחלטה זו למעלה מן הצורך" (מרכז הנדל"ן)

"העוררים, הבקיאים היטב בנפתולי התכנון והבנייה, מנצלים זאת גם כדי להתיש את מוסדות התכנון, וגם כותבים את טענותיהם כך שבמעלה הדרך יוכלו לטעון בערכאת הערעור שהטריבונל דמטה לא התייחס לכל טענותיהם... טענות העוררים מנותקות מהמציאות וכולן מקורן, במקרה הטוב, בחשש רחוק היפותטי ונטול ממשות כלשהי".

לא בכל יום נכתבים דברים חריפים כל כך על הצד החלש יותר, כביכול, בערעור נגד רשות מקומית – אך נדמה שבמקרה הזה המערערים, שתי עמותות ואזרח פרטי המתיימר לייצג מתנגדים נוספים, לדבריו, הביאו על עצמם את תשובתה של ועדת הערר המחוזית במחוז ירושלים. 

הערר הוגש לוועדת הערר המחוזית סביב תוכנית ברחוב פתח תקווה שבשכונת רוממה בירושלים. מדובר בבניין שבו ארבע כניסות צמודות, בן ארבע קומות מעל הקרקע, ובעל שתי קומות מתחת לקרקע - אחת למגורים ואחת למחסנים. במסגרת בקשה להיתר ביקשה הברה היוזמת, שהייתה מהמשיבות בהליך, חיזוק של המבנים במקרקעין בהתאם להוראות תמ"א 1/38 ולתוכנית 10038, כך שיתווספו 2.5 קומות חדשות ובהן 20 יחידות דיור מעל הבניין הקיים, וכן ארבע יחידות דיור בקומת עמודים מפולשת תחתונה. 

העוררים הציגו שני נימוקים לשאלת מקור זכותם להגיש את הערר: האחד, העובדה שהעורר הפרטי מתגורר במרחק של 290 מ' משטח התוכנית; השני, היות שתי העוררות "גוף ציבורי" ועמותה, שמטרתם ייצוג אינטרסים ציבוריים שונים

הבקשה להיתר פורסמה להתנגדויות ביולי 2017, והוגשו לה כמה התנגדויות. בדצמבר 2017 החליטה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים לאשר את הבקשה להיתר בתנאים, שהורו בין היתר על הוצאת היתר מכוח הבקשה לאחר "הפקדת תוכנית לשינוי קווי בניין" - תוכנית בסמכות הוועדה המקומית, ומטרתה שינוי קווי הבניין עבור תוספת מרפסות. לתוכנית זו, לשינוי קווי הבניין (ולא לתוספת יחידות הדיור) הוגשו כמה התנגדויות, ובהן התנגדות העוררים.

במרץ 2020 דנה הוועדה המקומית בהתנגדויות לתוכנית, דחתה את כלל הטענות שעלו בהן, בהתאם להמלצת מהנדס העיר, והחליטה לאשר את התוכנית. על כך הוגש הערר המדובר, שבו ציינו העוררים שני נימוקים לשאלת מקור זכותם להגיש את ההתנגדות, ומכוחה את הערר: האחד, העובדה שהעורר הפרטי מתגורר במרחק של 290 מטרים בקו אווירי משטח התוכנית; השני, היות שתי העוררות "גוף ציבורי" ועמותה - 'ירושלים שקופה' ו'מנהל תקין' - שמטרתם ייצוג אינטרסים ציבוריים שונים.

"העורר לא הצביע או הציג פגיעה באינטרס אישי עקב אישור התוכנית"

באשר לטענת העורר, קבעה ועדת הערר כי נסיבות המקרה - שינוי מזערי בקווי הבניין - אינן מצביעות על פגיעה כלשהי. "בין ביתו של העורר לבין המקרקעין נשוא הערר מפריד מספר רב של רחובות וחלקות, ואין כל דרך לצפות ביניהן. העורר לא הצביע או הציג פגיעה באינטרס אישי עקב אישור התוכנית".

באשר לטענות שתי העוררות, קבעה הוועדה: "לא הראו העוררים מה טעם יש ליתן להם מעמד של 'עורר ציבורי' או 'עותר ציבורי', שכן הם לא הוסמכו לכך לפי סעיף 100(3) לחוק, זאת בניגוד לרשימה ארוכה של עמותות שקיבלו הסמכה כאמור. 

על עותר ציבורי המבקש לתקן מה שנראה בעיניו כעוול אך אינו פוגע בו במישרין, להראות שפגיעתו של המעשה המנהלי הינה חמורה וקשה וכי היא בגדר פגיעה מהותית בשלטון החוק. במקרה שבפנינו פעלה הרשות בסמכות ובסבירות ולא נפל פגם בהחלטתה"

בפסיקה הוכרה, אומנם, האפשרות של 'עותר ציבורי' בהליכים כאלו, אלא שזו צומצמה למקרים שבהם מדובר בפגיעה אנושה, בשלטון החוק ובעקרונות חוקתיים, דבר שכלל לא קיים במקרה שבפנינו. עוד נפסק כי על עותר ציבורי המבקש לתקן מה שנראה בעיניו כעוול אך אינו פוגע בו במישרין, להראות שפגיעתו של המעשה המנהלי הינה חמורה וקשה וכי היא בגדר פגיעה מהותית בשלטון החוק. במקרה שבפנינו פעלה הרשות בסמכות ובסבירות ולא נפל פגם בהחלטתה".

"העוררים העלו טענות מן הגורן ומן היקב בתקווה כי אחת הטענות תפגע במטרה"

על אף שהוועדה פסקה כי לשלושת העוררים לא קמה זכות הערעור, אנשיה החליטו להקדיש תשומת לב מיוחדת למהות טענות העוררים, "למעלה מן הצורך", ולו כדי לעמוד על דרך התנהלותם ולהדגיש את היותם מתנגדים סדרתיים של ממש.

"נדמה כי משעה שניתנה לעורר, על ידי ועדת ערר זו בהרכב אחר, דריסת רגל במוסדות התכנון - ניצל הוא אותה לרעה. העורר, הן בכתבי טענותיו והן בדיון שבפנינו, מוכן בשם 'ההתנגדות הקדושה', תוך ניצול השובר שניתן לו על ידי מוסדות התכנון, להשמיץ מגזר שלם (הכוונה כאן היא למגזר החרדי, שאליו התייחס בטענותיו), להשמיץ אנשים ישרי דרך ואף את מוסדות התכנון עצמם. אם לעורר ישנן טענות כנגד ההיתר מכוח תמ"א 38, הרי שטענות אלו היו צריכות להישמע במועדן, ולא אגב שינוי מינורי בקווי בניין לשם בניית מרפסות סוכה.

משעה שנימקנו את החלטתנו, אין אנו נדרשים להתייחס לכל טענה וטענה של העוררים, ודאי לא לטענותיהם שנטענות ללא ביסוס, בתמציתיות ושכל מטרתן לשמור טענות לעת מצוא"

העוררים העלו טענות מן הגורן ומן היקב בתקווה כי אחת הטענות תפגע במטרה. ההתייחסות לגופן של הטענות נעשתה בהחלטה זו למעלה מן הצורך, שכן לעוררים לא קמה זכות להגשת ערר. התייחסנו לכל טענותיהם המפורשות, אך עם זאת לטעמנו, משעה שנימקנו את החלטתנו, אין אנו נדרשים להתייחס לכל טענה וטענה של העוררים, ודאי לא לטענותיהם שנטענות ללא ביסוס, בתמציתיות ושכל מטרתן לשמור טענות לעת מצוא.

מפרוטוקול הדיון נובע כי הוועדה המקומית אפשרה לעוררים להשמיע טענותיהם בפניה, ואף אפשרה להם להשיב לנציגי המשיבה, כל זאת בהתאם לסדרי הדין הנהוגים בדיון בהתנגדויות לתוכנית. משעשתה זאת, רשאית הוועדה המקומית להפעיל את שיקול דעתה הרחב, כפי שפורט לעיל, וכאמור, לאחר קיום דיון פנימי החליטה לקבל את עמדת גורמי המקצוע בעירייה. 

עיון בתקנות ההתנגדויות מראה כי למוסד התכנון הדן בהתנגדויות יש סמכות רחבה לסטות מהוראות התקנות, וכי יש לו סמכות שִיוּרִית על דברים שלא נקבעו בתקנות. למרות זאת נצמדה הוועדה המקומית לסדרי הדין שנקבעו בתקנה 12, ואפשרה לעוררים להשמיע התנגדותם, וזאת חרף העובדה שהם נעדרי זכות עמידה להגיש התנגדות אף לעמדת הוועדה המקומית".

לקריאת לשון ההחלטה במלואה - לחצו כאן

כשם שחובתה של הרשות לשמוע, בלב פתוח ובנפש חפצה, את מי שזכאי להגיש התנגדות, כך מחובתה שלא לשמוע את מי שלא זכאי להגיש התנגדות, ונדמה כי התנהלות העוררים בערר זה מחדדת את החשיבות בהקפדה על עניין זה"

ועדת הערר המחוזית אף ביקרה את בחירתה של הוועדה המקומית לאפשר לדברי המערערים להישמע בפניה: "החטא הקדמון של ערר זה הינו הזכות שנתנה הוועדה לעוררים להגיש התנגדותם. נדמה בהקשר זה כי כשם שחובתה של הרשות לשמוע, בלב פתוח ובנפש חפצה, את מי שזכאי להגיש התנגדות, כך מחובתה שלא לשמוע את מי שלא זכאי להגיש התנגדות, ונדמה כי התנהלות העוררים בערר זה מחדדת את החשיבות בהקפדה על עניין זה".

בהתאם לכל אלו נדחה הערר מטעם שלושת המערערים הן לגופו והן על הסף – ושניים מהעוררים, קרי אחת העמותות והעורר הפרטי, חויבו לשאת, כל אחד בנפרד, בהוצאות ארבעה מהמשיבים – בסך של 20,000 שקל.

קראו עוד במרכז הנדל"ן

כתבות נוספות שיעניינו אותך
  • © כל הזכויות שמורות